החלטה בתיק בש"פ 10696/05

א.        ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ואגו) בב"ש 21717/05 מיום 10.11.05 לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. החלטה זו נתקבלה עקב בקשת המשיבה לעיון חוזר, לאחר הפרת תנאים מגבילים שהטיל בית המשפט על העורר בשלב קודם.

ב.        (1)  כתב האישום המתוקן כנגד העורר (בן 28) כולל ארבעה אישומים,  המייחסים לו עבירות של סחיטה באיומים, תקיפת שוטר, חבלה בכוונה מחמירה, שוד, איומים, העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, היזק בזדון ותקיפה הגורמת לחבלה ממשית. 

           באישום הראשון נטען כי העורר איים על רועי צאן שרעו את עדרם סמוך לחוות מעון, מקום מושבו של העורר, כי יהרוג אותם אם יגיעו למקום פעם נוספת. כאשר השיבו לו כי יקראו למשטרה אמר העורר "כי ישרוף את הכלבים האלה אם הם באים לעזור לכם". באמרו זאת הניף העורר עצם של בקר  בתנועת איום כנגד הרועים.

           באישום השני נטען כי העורר ואדם אחר התעמתו עם שני תיירים, חברי ארגוני זכויות אדם. במהלך העימות תקפו הנאשם והאחר את אחד התיירים. העורר אף שדד את מצלמתו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו שברים בפניו של התייר והוא אף נזקק לניתוח. כן תקף הנאשם בשותפות עם האחר את התייר השני. יש לציין שמקריאת כתב האישום עולה, כי האחר הוא שגרם באופן ישיר לפגיעות הקשות שנגרמו לתייר הראשון.

           באישום השלישי נטען, כי לאחר הדיון בעניין הארכת מעצרו של העורר עקב נסיבות האישום השני, שהה העורר ברכב המשטרתי וביקש מהשוטרים סיגריה. לאחר שנבצר מהשוטרים למלא את מבוקשו זה  החל מוציא את פלג גופו העליון על מנת לצאת ולקפוץ מהרכב. אחד השוטרים ששהה ברכב משך באזיקיו ומנע ממנו לצאת. העורר המשיך להשתולל תוך שהוא מאיים באיומים שונים על השוטרים, ואף הטיח באחד מהם כי הוא אינו יהודי וכי הוא "נאצי". כתוצאה ממעשיו נחבל אחד השוטרים.

           האישום הרביעי מייחס לעורר עבירות שונות הכרוכות בהתנהגות אלימה, פיזית ומילולית, כנגד שוטרים בעת היותו עצור בבית המעצר בחברון.

           (2)    ביום 8.3.05 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) את בקשת המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים והורה  על שחרורו בתנאים מגבילים. על פי תנאים אלה נדרש העורר לשהות במעצר בית מלא בדירה שתוקצה לו בכפר זיתים על ידי ערב. בית המשפט המחוזי התרשם כי הרקע למעשיו הפליליים לכאורה של העורר הוא החיכוך המתמיד בין תושבי חוות מעון לתושבים הערביים בסביבה ולפעילי זכויות אדם הפועלים באזור, ואשר על כן קבע כי די בהרחקת העורר ממוקד חיכוך זה.

           (3)    ערר שהוגש על ידי המדינה בבש"פ 2362/05 על החלטה זו נדחה על ידי בית משפט זה (השופטת ארבל) ביום 6.4.05, לאחר שהוזמן תסקיר משלים ונבחן על-ידי השופטת ארבל. השופטת ציינה בהחלטתה כי "לא בלב קל" דחתה את ערר המשיבה, שכן התנהגותו של העורר, צעיר תמהוני, היא חסרת ריסון וגבולות. יחד עם זאת קבעה, כי על פי תסקיר שירות המבחן תפחת מסוכנותו של העורר אם ישהה בכפר זיתים. כן ציינה  כי יש אף לתת משקל לכך שההתנהגות האלימה הקשה המתוארת בכתב האישום מיוחסת לאחר (שהעורר סירב ליתן את זהותו) ולא לעורר עצמו.  

           בית המשפט המחוזי הקל בהמשך, ביום 19.6.05, בתנאי השחרור, בכך שאיפשר למבקש לעבוד בתוך תחומי המשק בכפר זיתים. לאחר מכן זכה העורר להקלה נוספת בתנאים המגבילים בכך ששהה בבית הוריו ביצהר במהלכם של חגי תשרי.

           (4)    ביום 3.11.05 נמצא העורר באזור חוות מעון, תוך הפרת תנאי מעצרו. העורר ניסה להימלט מהשוטרים שעה שנתבקש על ידיהם לעצור, וסירב בהמשך להסביר את פשר הימצאותו בחוות מעון. עקב ההפרה ביקשה המשיבה להאריך את תקופת מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו ביום 10.11.05. מכאן הערר. 

           (5)    בערר טען בא כוח העורר כי בית המשפט קמא לא בדק כדבעי את סיבות ההפרה. כן נטען כי העורר שהה כשבעה חודשים וחצי בתנאים מגבילים ביותר ללא הפרתם. עוד נטען, כי העורר לא ביצע עבירות נוספות באזור חוות מעון מאז שחרורו בתנאים מגבילים, מעבר להפרת הצו; וכי מעצרו של העורר עד תום ההליכים הוא ענישה מוקדמת, ללא הגשת כתב אישום, בעוון הפרתם של התנאים המגבילים.

           עוד נטען כי בית המשפט קמא לא בחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, והכוללת פיקוח צמוד על העורר בכל שעות היממה על-ידי רב בישיבה במושב. כן נטען שקביעת בית המשפט קמא נוגדת פסיקה אשר קבעה שהפרת תנאים אינה מהווה עילה אוטומטית להחזרת נאשם למעצר.

           (6)    בדיון טען בא כוח העורר כי עם כל חומרת ההפרה, אין היא כזאת הצריכה להשיבו למעצר כתוצאה קיצונית; טעם ההפרה היה אי נחת מן התעסוקה במקום בו שהה, וההימנעות ממתן הסבר בעת מעצרו נבעה מרקע של סכסוכים רבים עם שוטרים והגשת תלונות למח"ש.

           (7)    בא כוח המדינה ציין כי מלכתחילה התנגדה המדינה לשחרור לחלופה, אך עמדתה לא נתקבלה ואף הוקלו התנאים, והעורר לא עמד בהם. לפיכך עומדת המדינה בהתנגדותה לחלופה.

           (8)    לעורר הרשעה קודמת משנת 1993 בעבירת הצתת רכב מנועי, חבלה במזיד ברכב, החזקת סכין ותקיפת שוטר וכן גזר הדין ללא הרשעה בעבירות רכוש, מאותה תקופה.

ג.        (1)    לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לערר. ניתן בעורר אמון, הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן על-ידי בית משפט זה, ולא בלב קל, כפי שציינה השופטת ארבל. בא כוח העורר טען את כל הניתן, אך ההסבר להפרה, בכל הכבוד, אינו משכנע; אם לא היה העורר מרוצה ממצבו במקום בו שהה על פי ההחלטות, היה עליו לפנות לבא כוחו, הטורח למענו במסירות, ולנסות אפיקים חדשים בדין. תחת זאת הפר את האמון, ואי מתן ההסבר (בהנמקה מאוחרת של חשדנות כלפי מערכת האכיפה) הוא אולי זכותו בגדרי שתיקה, אך גם משמיט את הקרקע מתחת לטענות. סבורני איפוא, כי אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא.

           (2)    אכן, בא כוח העורר הגיש פסיקה הכוללת מקרי הפרה שבהם נתן בית המשפט לעורר הזדמנות נוספת (בין היתר בש"פ 8046/05 וקנין נ' מדינת ישראל (השופטת ביניש); בש"פ 9670/03 טיומקין נ' מדינת ישראל (השופט מצא)); ואולם המקרה דנא על פי חומרת העבירות ובעיקר נוכח ההפרה הבוטה - חזרה למקום העבירה שההרחקה ממנו עמדה ביסוד השחרור - ואי ההסבר אינו מצדיק שחרור לחלופה לעת הזאת. בעניין זה מקובלים עלי דברי השופט זמיר:

"בא-כוח העורר צודק בכך שבית המשפט אינו חייב להחזיר נאשם למעצר ממנו שוחרר בתנאים מגבילים בכל מקרה בו הנאשם מפר את תנאי השחרור. הוא אף הציג בפני מקרים בהם בית משפט זה נמנע מלהורות על מעצרו של נאשם שהפר את התנאים בהם שוחרר מן המעצר. עם זאת אפשר וראוי לומר, לדעתי, כי בדרך כלל, כאשר נאשם מפר את תנאי השחרור מן המעצר, יש הצדקה לבטל את השחרור ולהחזיר את הנאשם למעצר. שהרי השחרור מן המעצר מתבסס, בראש ובראשונה, על האמון שבית המשפט רוחש לנאשם, שלא ינצל את השחרור כדי לעבור עבירה ולא יפר את תנאי השחרור. אם הנאשם הפר את תנאי השחרור, יש בכך הוכחה שאין הוא ראוי לאמון של בית המשפט, ודי בכך כדי להורות על מעצרו מחדש. ואין זה כך רק כדי לסלק את הסכנה הצפוייה מן הנאשם, אלא גם כדי להגן על המוסד שחרור מן המעצר בתנאים מגבילים" (בש"פ 3962/00 פהיד בן מוחמד גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           (3)    לבסוף אציין גם, כי לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, חובת בית המשפט לשקול קיומן של חלופות מעצר אינה חלה במעצר שעילתו הפרת תנאי מתנאי הערובה, לפי סעיף 21(א)(2) (ראו בש"פ 4910/05 חמזה סלים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל)). דומה שגם המחוקק סבר, כי אין לשוב ולתת אמון בנאשם שמעל כבר באמון בית המשפט. פשיטא כי העדרה של חובה לבחינת חלופות אינו מונע מבית המשפט במקרים המתאימים לתור אחר חלופה שפגיעתה בנאשם קשה פחות, אך הדבר מעיד על חוסר אמון בסיסי כלפי מי שלא עמד באמון שנתן בו בית המשפט. כמובן לעת שינוי נסיבות ניתן לעתור לעיון חוזר. כאמור, איני נעתר לבקשה.